על שניות ותקיעות בעולם החרדי

הרב ד"ר מיכאל אברהם

בס"ד

לפני כשבועיים התארחתי בפודקסט (העונה לשם "חרדית מדוברת") עם אסתי שושן, וכשחשבתי על מה כדאי לדון שם, נפל לי אסימון שנראה לי מאד משמעותי ביחס לחברה החרדית: החיים  בשניות. מכיוון שקהל השומעים שם הוא ברובו חרדי, התבקש מבחינתי להעלות זאת שם. לפני כשבוע (א', 26.11) נערך חוג בית מטעם תנועת הנתיב השלישי, ובו נפגשתי עם קבוצה חרדית לשוחח על מצב החברה החרדית. החלטתי שם לפרוס את התובנה הזאת ביתר הרחבה.

בטור הזה אציג את התובנה הזאת גם בפניכם. בסוגיית השניות התודעתית-מחשבתית כבר עסקתי בעבר, ולכן כאן לא אכנס אליה כשלעצמה בפירוט, אלא אתמקד במשמעותה והשלכותיה בהקשר החרדי. יעלו כאן נושאים נוספים שטופלו בעבר ולכן גם לגביהם בעיקר אפנה למקומות אחרים. עליי להקדים ולומר שהטור הזה מוקדש לביקורת החברה החרדית, שכן זה היה נושא הערב והפודקסט הנ"ל. שאלת השניות נוגעת בעיקר אליה. יש לי ביקורות גם על חלקים מהחברה הציונית דתית, ו"הנתיב השלישי" מיועד להציע אלטרנטיבה רעיונית גם לחלקים נרחבים ממנה, אבל זה לפעם אחרת.

תמצית המניפסט: סיבוב קווי החזית ויצירת 'נתיב שלישי'

פתחתי את דבריי בתמצית של המניפסט שלי לגבי שינוי קו פרשת המים בחברה הדתית של ימינו. כיום הוא עובר בעיקר סביב היחס לציונות, כאשר חרדים מתנגדים לה וציונים-דתיים או דתיים-לאומיים בעדה. הכל נסוב סביב השאלה הזאת, שכן השידוכים, העיתונים, בתי המדרש ומוסדות החינוך, הקהילות ובתי הכנסת, הרבנים, הלבוש ועוד, כולם סובבים סביב השאלה האם אתה ציוני-דתי או חרדי. אין צורך לומר שהמחלוקת הזאת כבר מזמן אינה רלוונטית. המדינה קיימת כבר כמעט שמונים שנה, וכל אדם שפוי רוצה בקיומה ורוצה שהיא תשגשג ותצליח, כלכלית ביטחונית ומכל הבחינות. אף אדם שפוי לא רוצה למות או לגלות. כך שעל כל אלו אין כיום ויכוח אמתי. הוויכוחים שמתנהלים בפועל כיום בחברה הדתית שייכים בעיקר לשאלות של מודרנה וליברליות ולא לשאלות של ציונות. מעמד האישה, היחס ללהט"ב, לגוים, כפייה דתית, שילוב חרדים, מדיניות הלכתית של הרבנות הראשית ובתי הדין שלה וכדומה. אבל אנחנו עדיין מקובעים בזהותנו ותולים אותה בשאלת היחס לציונות, על אף שהן אינן רלוונטיות. שמונים שנה אחרי קום המדינה אנחנו נלחמים זה בזה בלהט בשאלה האקוטית האם להקים מדינה או לא, והאם זה יהיה בבחינת אתחלתא דגאולה, עקבתא דמשיחא, או איסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

לפני כמה שבועות מישהו באתר העלה פירכא על התזה הזאת מהוויכוח שמתנהל בעוז בימים אלו לגבי גיוס החרדים. לכאורה זוהי דוגמה מובהקת לוויכוח שכן נסוב סביב שאלת הציונות, והוא מראה שגם בימינו יש לה השלכות מעשיות. אז זהו שלא. הסברתי לו שאפילו שאלת הגיוס אינה קשורה לציונות אלא  למודרנה. הסיבה מדוע חרדים אינה מתגייסים, לא קשורה ליחסם לציונות ולמדינה אלא לרצונם להתבדל מסביבתם ולשמר את הבועה שלהם. כלומר זה בעיקר עניין של יחס למודרנה ולסובב, ולא של היחס לציונות ולמדינה. גם אם תשמעו נימוק חרדי כלשהו שנזקק לאנטי ציונות, זה אנכרוניזם דמגוגי שלא באמת משקף את הנימוקים האמתיים. זהו שימוש בקיבעון שתיארתי למעלה לצרכים פולמוסיים. מסיבה זו גם הטיעונים שעולים נגד החרדים מכוח מלחמת מצווה ועזרת ישראל מיד צר, וחתן מחדרו וכלה מחופתה, או מקורות תורניים אחרים, אינם רלוונטיים. הוויכוח אינו שם. יתר על כן, גם אם הייתי יהודי יחיד שחי בזימבבווה, אם היה איום קיומי על המדינה היה עליי להתגייס ולתרום את חלקי להגנה עליה. אין לזה שום קשר לציונות, ואפילו לא ליהדות. זה עניין של מוסר וצדק בסיסי. פשוט להיות מענטש.

והנה, בטור 665 תיארתי את ההתקרבות בין החרד"לים לחרדים מהצד השמרני. הם פועלים בשילוב סימביוטי מופלא לטובת חילול השם הנורא שהם מחוללים יחד במסגרת קואליציית הזוועה העכשווית. הסימביוזה אינה רק בין פוליטיקאים אלא גם בין המנהיגויות הרבניות של שתי הקבוצות הללו. מי שחושב שזה שיתוף פעולה אינטרסנטי גרידא טועה טעות מרה. זוהי התקרבות אמתית, מפני שהם מבינים (גם אם אינם מודים בזה או מודעים לכך) שאין הבדל אמתי בתפיסות. שני הצדדים מבינים ששאלת הציונות כמעט אינה רלוונטית, ובשאלות המודרנה הם שותפים לגמרי לתפיסה שמרנית ומאובנת של התורה וההלכה.

זוהי אינדיקציה לכך ששומה עלינו לוותר על קו התפר הציוני גם באגף המודרני הפתוח יותר של שתי הקבוצות. יש לסובב את מערכת הצירים הזהותית שלנו, כך שקווי החזית וקווי התפר הזהותיים שסביבם מתנהלים הפולמוסים ונקבעות הזהויות הדתיות שלנו, יהיו סביב שאלת היחס למודרנה ולא לציונות. כך ניתן לחבר חרדים (סוציולוגיים ו/או תיאולוגיים) עם דתיים-לאומיים (סוציולוגיים ו/או תיאולוגיים) ששותפים לתפיסה מודרנית וליברלית יותר, בדיוק כמו שתיארתי כאן את החיבור בין האגפים השמרניים של שתי הקבוצות הללו. זו מטרתה של תנועת 'הנתיב השלישי'.

מבט על חרדיות וחרד"ליות

ניתן לומר שהתפיסה החרדית השמרנית-בדלנית דוגלת באידאולוגיה של 'תיבת נוח'. התורה או בית המדרש, עומדים בעימות מתמיד מול העולם. הם מגינים עלינו מהשפעותיו הנוראות, ומשימתנו בעולם היא לשרוד טהורים ולא להתלכלך מכל מה שקורה בחוץ, שהוא כמובן פסול מעיקרו. תפיסה זו רואה את העולם באופן מאד ילדותי: כולו נברא עבורנו ואנחנו מחזיקים אותו. כל מה שמחוץ לחברה היהודית-דתית אינו אלא אוסף סטטיסטים שתפקידם מתמצה בשאלה כיצד הם מתייחסים ליהודים. בעצם העולם כולו אינו אלא אוסף של ניסיונות, וענייננו כאן הוא לעמוד בהם ולהינצל (ממש כמו משחק מחשב. מחוץ לתיבת נוח אין מציאות אמתית). המשימה היא להגיע בשלום מהפרוזדור המטונף והמסוכן הזה לעולם הבא. זהו הוויכוח התיאולוגי שמתאר ר"ח מוולוז'ין בנפש החיים שער ד לגבי 'מבואות המטונפים' (האם יש ערך או קדושה במרחב החול של העולם. האם הצמצום הוא כפשוטו).

שימו לב שמי שעומד כנגד תפיסת 'תיבת נוח' אינו התפיסה הציונית-דתית, אלא התפיסה המודרנית. ציונות דתית יכולה לחיות בתודעה של 'תיבת נוח', וכך באמת רואים זאת בעולם החרד"לי. העולם כולו נגדנו, וגם החלק שבעדנו תפקידו ומשמעותו היחידים הם להוות רקע להתנהלות שלנו (מי שמחזיק את העולם. פעם זה התנהל ב"ישיבה המרכזית העולמית", שם מופרע כשלעצמו, עד שהמלאכים ה'אטלסים' תומכי השיתין של העולם, אלו שנושאים אותו על גבם, התפצלו והלכו להם להר המור ולגבעת הלבונה).

קל מאד לא לשים לכך לב, מפני שבעולם הציוני-דתי החרד"לי, זה שכיום מייצג את הציונות הדתית בשיח הציבורי והפוליטי, ישנה אידאולוגיה תיאורטית שנראית שונה לחלוטין, מבית מדרשו של הראי"ה קוק. אחת המהפיכות שחולל הראי"ה הייתה להתחיל לראות את העולם כיישות בעלת ערך. לצאת מתמונת העולם הילדותית שכולם גדלו עליה שאין לקב"ה בעולמו אלא ד אמות של הלכה. לראות ערך באמנות, במדע, במוסר החדש, בדמוקרטיה, בערכי השוויון, בספרות ושירה וכדומה. אלא שלפחות בפועל החרד"לים הם חרדים לגמרי. ראשית, גם הם בעקבות הראי"ה מסכימים שהכל נועד למעננו. אנחנו נשמת העולם וכל השאר הם סטטיסטים, גם אם יש להם ערך כלשהו (בדרך כלל עמוק בתוכם, ורק עיני הבדולח של 'גדולי הדור באמונה', אלו שמצליחים להבחין בתוך הסערות בכך שהנשיא קצב הואשם על לא עוול בכפו, מצליחות להבחין בזה). כאן גם הראי"ה היה חרדי. מעבר לזה, תלמידי הראי"ה החרד"לים סטו מדרכו בכך שהם פוסלים כל מה שמאיים עליהם, כל מה שבחוץ. האידאולוגיה הקוקניקית נותרת כמעט אות מתה. הצהרה תיאורטית שאין לה השלכות מעשיות. הם נלחמים נגד האקדמיה, נגד האמנות, נגד תפיסות דתיות אחרות וזרמים דתיים אחרים, הם רואים דמונים אנטישמיים (כלומר אנטי חרד"ליים) בכל מה שמתחולל בעולם, ודה פקטו בעצם מסתגרים, לפחות מחשבתית כמעט כמו חרדים. כל זה ביחד עם הצהרות רמות על משנת הראי"ה ועל הכרה חיובית בעולם ובכל אשר בו. מילים (בדרך כלל ריקות ופומפוזיות) הן אומנותם.

'הנתיב השלישי'

האלטרנטיבה של 'הנתיב השלישי' מציעה דרך אחרת להתייחס לעולם. חלקית זה מה שכנראה הרב קוק במקור דגל בו. לשיטתנו יש להתייחס לעולם באמפתיה, לראות ערך בדברים שמתחוללים בו, גם באלו שמרגיזים ומופיעים בצורה קיצונית ומטרידה. הדברים אמורים במחקר אקדמי, בפילוסופיה, באמנות וספרות, בביטוי אישי ועצמי, בדמוקרטיה, ואפילו באיתגור של שאלות המגדר והלהט"ב למיניהן וכדומה. העולם אינו אוסף של סטטיסטים (וכשלעצמי גם הייתי מוותר על החשיבה שאנחנו אלו שמחזיקים אותו, נשמת העולם. שיח אקסקלוסיבי וילדותי משהו).

זוהי יהדות מודרנית, והיא לא אמורה להיות קשורה דווקא לתפיסה ציונית. יכול אדם להיות חרדי (סוציולוגית ותיאולוגית), ועדיין לדגול בתפיסה כזאת. חלק מאנשי 'תורה עם דרך ארץ' היו כאלה. המטרה היא לחבר את אלו שמזדהים עם הכיוון הזה משני האגפים ובכך לשבור את מפת הזהויות הקיימת (כלומר לסובב את קווי החזית).

תודעה כלואה

לכאורה מדובר בשינוי תודעה. עלינו לשכנע אנשים משני המחנות, החרדי והציוני-דתי, לאמץ תפיסת עולם שונה מזו הקיימת אצלם. אבל התמונה שתיארתי למעלה שלפיה יש לסובב את מערכת הצירים וליצור קואליציות שונות, מניחה שהדבר אינו כן. טענתי היא שכבר כיום יש ציבור חרדי לא מבוטל שמזדהה עם התפיסות המודרניות-ליברליות וקוראת לו להתחבר לציבור הלא חרדי שמחזיק בהן. הטענה היא שאותו פלח של הציבור החרדי בעצם כבר מזדהה בתוכו עם התפיסות הללו, ובכל זאת מסיבות שונות עדיין מזהה עצמו כחלק מהחרדיות (הוא חרדי לייט). אדם כזה חי בתודעה שהמודל האידאלי הוא המודל החרדי-שמרני, והמנהיגות הרבנית היא גדולי התורה החרדים השמרניים, אלא שאני חלש ולא נמצא שם בעצמי. אדם כזה אומר לעצמו: זוהי האוטופיה שגם אני מאמין בה, למרות שאיני חי כך. את ילדיי אנסה לחנך בדרך זו, בתקווה שהם יהיו טובים ממני.

התודעה הזאת היא שמשמרת את האנכרוניזם הזהותי שתיארתי למעלה. זה מה שמשאיר את הזהויות הקובעות כחרדיות מול ציונות-דתית. יש כאן תודעה כלואה, כשבתוך האדם פנימה יש תפיסה אחת והתנהלותו בפועל נראית אחרת לגמרי. בדרך כלל תופסים זאת ככניעה ליצר ולחולשה, אבל טענת הנתיב השלישי היא שמדובר בתפיסה אחרת ולא בחולשה. התנועה קוראת לחרדים כאלה לשחרר את תודעתם הכלואה ולהוציאה מהארון. השאיפה היא לתת להם תגית חלופית, שתוציא אותם מהכלא הזהותי החרדי. עליהם להפסיק להגדיר את עצמם כחרדים לייט (סוג ב), ולהפנים שהם מחזיקים באידאולוגיה אלטרנטיבית לכתחילאית: תורה עם דרך ארץ. עליהם לדחות את מה שנדמה להם כאוטופיה ולהכיר בכך שמה שהם חשים בתוכם כלפיה הוא חוסר הסכמה ולא חולשה. כמובן ישנם גם חרדים שהם באמת לייטים, אבל הנתיב השלישי פונה לאלו שאינם באמת כאלה ורק חיים בתחושה כוזבת שהם כאלה.

המנהיגות ששייכת לליבה השמרנית דואגת לפמפם להם שהם לייטים, שהרי יש רק מודל אחד של גדלות בתורה ושל עבודת השם. אם אדם יתפוס עצמו כחרדי לייט זה לא מאיים על החרדיות כי הוא  מקבל את האוטופיה החרדית. הוא חי את העולם בתוכו פנימה וברשות היחיד שלו, אבל הצהרתית ואידאולוגית הוא ממשיך לפסול אותו כמו החרדים השמרניים. כל עוד אתה כזה הממסד החרדי מוכן להכיר בך כפריפריה חצי לגיטימית. הצעד של הנתיב השלישי מאיים עליהם שכן הוא קורא להשתחרר מהכלא הזהותי והמושגי הזה, ובכך לפרק את המסגרת החרדית הקיימת.

אני עוסק כאן בחרדיות, אבל יש בנותן טעם להעיר שהוא הדין לגבי הציונות-הדתית השמרנית. המנהיגות שלה דואגת גם היא להבהיר ולקבוע לכל מי שאינו חרד"ל שהוא לייט. הרב שאליו הוא לא נשמע זה רק הרב החרד"לי. כך כל אחד כזה יכול להיות ציוני-דתי חצי לגיטימי, שכן הוא עדיין מחזיק במודל האוטופי הנכון, גם אם הוא עצמו בתפיסותיו ובהתנהלותו לא נמצא שם (זו עצת היצר. אף אחד אינו מושלם).

הנתיב השלישי מנסה לאגד את שתי הקבוצות עם התודעות הכלואות הללו, להוציא אותן לאור ולחבר ביניהן לנתיב אלטרנטיבי. אנחנו קוראים להם להכיר בכך שהם לא חרדים לייט או ציונים-דתיים לייט. הם דתיים מודרניים, וככאלה הם שייכים לקבוצה אחת, הנתיב השלישי. מכאן תבינו שההנחה הבסיסית היא שרבים בעולם החרדי חשים בתוכם פנימה שהעולם הוא משהו חיובי וראוי להשתתף בו (באופן מבוקר). הם בעצם מתנגדים לאידאולוגיית 'תיבת נוח'. עליהם רק להשתחרר מההנחה שזוהי חולשה או יצר, ולהכיר בכך שמדובר באידאולוגיה אחרת.

השניות החרדית ומשמעותה

שימו לב למשמעות הדברים. כשאני מדבר עם אדם כזה ומנסה לשכנע אותו במודל אחר, אני תוקף את הבעיה במישור הלא נכון. בתוכו פנימה הוא כבר שם. הבעיה נמצאת במישור אחר לגמרי: גם אם אני חושב שזה מה שנכון, השאלה האם זה באמת נכון והאם עליי ליישם זאת בפועל. המטרה אינה לייצר תודעה אחרת שכן היא כבר קיימת. המטרה היא לשחרר אותה ולהכיר בה ולגרום לאנשים להתנהל על פיה. התובנה שהגעתי אליה בשבועות האחרונים היא שהשיח עם החרדים המודרניים צריך להתנהל במישור הזה, וכדי לעשות זאת יש להבין טוב יותר את עניין התודעה הכלואה והשניות המחשבתית או התודעתית. ושוב, בטור הזה אני מתמקד בצד החרדי של המפה. המצב בצד השני (=בסיטרא אחרא) דומה אבל יש הבדלים משמעותיים שאין כאן מקומם.

יצא לי לא פעם לשוחח עם חרדים שלתחושתי נמצאים כבר במקום הזה, ושוב ושוב אני נוכח בכך שבכל זאת יש קושי גדול לשכנע אותם בכך. אני חש שוב ושוב שהטיעונים שלי לא נופלים על אוזניים קשובות. הנחתי הייתה שכנראה הטיעונים לא מספיק חזקים, לפחות לדעתם. הם לא השתכנעו. בשלב כלשהו הבנתי שהבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי: גם אם הם משתכנעים, זה לא אומר שכך היא יחשבו ויתנהלו מכאן והלאה. הם חיים בשניות. בתוכם פנימה הם יכולים להיות משוכנעים בתזה המודרנית ולהתנגד לאידאולוגיית 'תיבת נוח', אבל האידאולוגיה שמלווה אותם ביומיום והאוטופיה שלהם לא השתנו. הם ממשיכים להחזיק באידאולוגיה השמרנית ולפעול לפיה (להצביע בבחירות, לשלוח את ילדיהם למוסדות 'תיבתיים' וכדומה).

בקיצור, כדי לשנות תפיסה של מישהו ולגרום לו לנהוג אחרת, יש לעבור שני שלבים: להעלות טיעונים שישכנעו אותו בטענות המדוברות, ולגרום לו לפעול מעשית לפי המסקנות והטענות הללו. הבעיה בשיח עם חרדים אינה במישור הראשון. רבים מהם חיים בשניות, כשבתוכם פנימה יש תפיסה אחת, ובחיים בפועל הם פועלים לפי תפיסה אחרת וחווים תמונה דתית שונה ממה שקיים עמוק בתוכם. את הדיסוננס עם מה שבתוכם הם תופסים כחולשה שלהם.

את מצב השניות תיארתי בטורים קודמים (ראו למשל בטורים 199, 575, 584 ועוד). כאשר אדם פועל באופן שלא תואם את תפיסותיו הפנימיות, זו אינה תמיד התמודדות של יצר מול ערכים/אידאולוגיה. במקרים רבים, האדם מגבה את היצרים שלו בתפיסות שהוא מפתח כדי לעגן את דרך התנהלותו. לכן אדם יכול לחיות בתפיסה שאינה תואמת את מה שהוא באמת חושב. שימו לב, הוא לא רק פועל אחרת אלא גם חושב אחרת. זה נשמע מאד מוזר. כאשר מדברים על מצבים שבהם אדם פועל אחרת ממה שהוא עצמו חושב, זה מה שמכונה בפילוסופיה 'חולשת הרצון'. גם כאן יש בעיות פילוסופיות ולוגיות לא פשוטות, אבל את המצבים הללו אנחנו מכירים היטב (ראו בטורים 172 – 173). אבל הטענה שהאדם חושב אחרת ממה שהוא חושב, נשמעת אוקסימורון גמור. אלא שבטורים ההם הראיתי שאכן לא פעם קיימים בתוכנו מצבים כאלה. יש שיכנו זאת תודעה כוזבת, ובאופן כללי יותר ניתן לדבר על שניות.

טענתי היא שהשניות המחשבתית-תודעתית היא תופעה אופיינית מאד לחברה החרדית, וזה עיקר מה שתוקע אותה ולא מאפשר לה להתקדם (או: זה מה ששומר עליה, כמו שיתארו זאת השמרנים). חרדים יכולים ללגלג בציניות על העסקנים שמתמרנים את גדולי הדור שלהם, וביחד עם זה לציית לכל מה שהם אומרים. הם יכולים להחזיק בהצהרות אנטי ציוניות ולהתנהל הפוך. הם יכולים להבין את האינטרסים שסביב הסמארטפונים הכשרים, וביחד עם זה לתמוך. להבין שהכל בידינו ולהצהיר שהכל בידי שמים. להבין שהרופא הוא שמרפא והחייל הוא שמגן, וביחד עם זה להסביר בהתלהבות שרק התורה והתפילה מגינות ומצילות (ומכאן תזת ה'השתדלות', המופרכת מתוכה). להבין שבעיתונות החרדית הדבר היחיד שנכון הוא התאריך (אלא אם יש אינטרס לשנות גם אותו), ולצרוך רק אותה. להבין שכמות ההטרדות המיניות בעולם החרדי היא נוראית לעומת שאר האוכלוסייה, וביחד עם זה לשבח את הצניעות החרדית המופלאה. להתקומם נגד היחס לנשים וביחד עם זה לקבלו. להבין את העיוות בהתנהלות החברתית והפוליטית החרדית, ויחד עם זה לא לחלוק עליו בפועל ואפילו להעלות טיעונים מפולפלים לטובתו ולהמשיך להצביע למפלגות החרדיות. לקבוע בנחרצות עיקרי אמונה שאין להשתתף בממשלה ואין למנות נשים למועצות דתיות, וכשמתעורר צורך להפוך את הכל על פיו (דעת תורה מבינה שכעת "עת לעשות לה'"). כך גם יהיה עם הגיוס, כאשר יוטלו סנקציות כלכליות כבדות. אני מבטיח לכם ש"נמות ולא נתגייס" (כלומר תמותו אתם ואנחנו לא נתגייס) יתאדה בענן.

השלכה: הכשל בשיח והתקיעות החרדית

שימו לב למה שקורה במצב של שניות. חשבו שאני רוצה לשנות את יחס החרדים לנשים. אני מעלה טיעונים ו/או מקורות שונים לטובת העניין, ובן השיח שלי משתכנע. אבל זה רק אומר שבתוכו פנימה הוא הפך לפמיניסט. אין לזה שום קשר למה שהוא יאמר או יעשה מכאן והלאה. בחוץ הוא חי בתודעה של שמרן חרדי, ומה שבתוכו זה רק עצת היצר. כידוע, גם השכל הוא חלק מהיצר. שימוש בשכל הוא היצר הכי מסוכן. פוקו וראו את מה הכי מקפידים לסנן בסינון החרדי: פורנוגרפיה או דעות אחרות. למה בכלל צריך סינון חרדי?! הרי אפשר להשתמש בסינון רגיל ברמות הכי קיצוניות.

אם כן, מה שתוקע את המהלך ליצירת חרדיות מודרנית הוא השניות. מה שצריך להתמודד עמו אינו הטיעונים והמקורות אלא הנטייה לחיות בשניות, כלומר לא לממש את מה שאתה עצמך מאמין בו. זו בעיניי תובנת זהב עבור מי שרוצה לפעול לקידום תהליכי מודרניזציה של חרדים. אתה רוצה לגרום לחרדי להתגייס? אין שום טעם לצטט לו את חתן מחדרו וכלה מחופתה, או מלחמת מצווה, עזרת ישראל מיד צר, האחיכם יבואו למלחמה ועוד ועוד. אתם לא תוקפים את הבעיה במישור הנכון. את כל זה כל אחד יודע, וגם אם לא – קל מאד ליידע אותו. הבעיה החשובה אינה איך לגרום לו לחשוב כך, אלא איך לגרום לו לפעול כפי שהוא עצמו חושב. התקיעות החרדית נמצאת כאן.

כדי להתמודד עם המצב הזה, חשוב להבין אותו טוב יותר. ניתן להציע כמה וכמה סיבות ומאפיינים שונים לשניות הזאת, שעל חלקן אעמוד כעת.

שיח עם חרדים: תלמידי חכמים ועמארצים

לא פעם כתבתי כאן שהרבה יותר נוח וקל לי לשוחח על דעותיי הרדיקליות עם תלמידי חכמים שמרנים. הם מבינים שיש מקום לסברות ולמקורות שאני מביא. הם יכולים להסכים או לא, אבל הם מבינים על מה אני מדבר. לעומת זאת, כשאני מדבר עם בעל'בתים, זו ברכה לבטלה. מבחינתם, בגלל שהם לא תלמידי חכמים, הכל ירד אלינו ישירות מסיני. כל אימת שאני יוצא נגד מוסכמה כלשהי, אני מיד אפיקורוס. לא יעזרו לי מקורות וטיעונים, שהרי הם עומדים נגד הלכה למשה מסיני מפורשת (החובה ללבוש חליפה, גרביים לנשים, או סתם עמדות הלכתיות כאלה ואחרות). הבעיה חמורה כפליים כשאני מדבר עם נשים. כידוע, לנשים אסור ללמוד תורה, וכך משמרים את בורותן המבורכת. כעת לך תציג מקורות וטיעונים לזה שאישה יכולה לכהן כרב, לעלות לתורה, לא חייבת לשלוח את בעלה לכולל, מותר  לה ללמוד תורה וכדומה. כל אלו הן מבחינתה הלכות למשה מסיני (דרך הרב שך והחזון אי"ש בהצדעה).

נסו לערער על עיקרי אמונה חרדיים: מעמד האישה. השכלה. דמוקרטיה ומוסר. גישת 'תיבת נוח'. יחס ללהט"ב ולגוי (מהו גוי). מי שמוזכר בגמרא יכול להחיות מתים. מי שמת על יהדותו הוא קדוש. הפוך בה דכולא בה (כל החכמות בתורה). אין עם מי לדבר. התשתית לתופעות ההזויות הללו היא המיתוס של החסיד יעבץ, שלפיו מי שעמד בניסיון בתקופת גירוש ספרד הם בעיקר העמארצים/בעלבתים. תלמידי החכמים נכשלו. הרי לכם כמה חשובה העמארצות לשמירה על המסורת שלנו. ראו על כך בטור 62.

אלא שכאן זו אפילו לא שניות. אצל נשים ושאר עמארצים, האדם לא משתכנע גם בתוכו בכך שאני צודק. הוא בכלל לא יכול לקבל טיעונים כאלה. תופעת השניות מופיעה דווקא אצל תלמידי החכמים. כפי שתיארתי למעלה, בשיח שאני מנהל עם תלמידי חכמים בנושאים כאלה ואחרים, במקרים רבים הם מוכנים להקשיב ולשמוע את טיעוניי, אבל בסוף בסוף, בשורה התחתונה, הם כמובן לא יסכימו למסקנה. למה לא? לפעמים בגלל שלא שכנעתי אותם. אבל בדרך כלל הם לא יסכימו כי אין קשר בין מה שהם חושבים לבין מה שנכון ומה שעושים בפועל. זוהי תמצית השניות. הנימוקים שהם ינפקו יכולים להיות מגוונים: המסורת אומרת אחרת. גדולי הדור אומרים אחרת. סתם התרגלנו אחרת. או בלי נימוק, אני חושב בתוכי X וממשיך לפעול כאילו אני חושב Y. אז מה יעזור לי לשכנע אותו ש-X. אני לא אשיג כך שום שינוי. צריך לתקוף איכשהו את הרובד השני: לא לשכנע מה לחשוב אלא לפנות למי שכבר חושב כמוך, ולנסות לגרום לו להטמיע את העובדה שזו אכן עמדתו (לשחרר את תודעתו הכלואה ואת השניות, ולהוציאה החוצה) ולעשות את מה שהוא עצמו חושב.

לימוד עיון ופסיקת הלכה

אני חושב ששורש העניין נמצא בדרכי הלימוד בישיבה ובכולל. כשתלמידי ישיבה או אברכי כולל לומדים עיון, הם יכולים להעלות כל השערה, סברה, או טיעון, כל פירוש, יצירתי ככל שיהיה. השמים הם הגבול. אבל כשרוצים לדעת מה לעשות פונים למשנה ברורה. "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", מתפרש שם כהוראה ללמוד תורה באופן לגמרי חופשי, אבל לפסוק הלכה מספר נתון ומוסכם.

אבל זה כמובן עקום. כמה פעמים בעבר (ראו בטור 582 ועוד) עמדתי על כך שלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, פירושו ללמוד את הסוגיה ולפסוק לפי המסקנה שעלתה לך בלימוד. ואם יוצא לך לא כמו המשנה ברורה? בחן היטב את עמדתו וגבש עמדה משלך. בסוף עליך לעשות בהתאם למה שיצא לך. הנתק הזה בין הלימוד והעיון התיאורטי לבין המסקנה המעשית הוא שעומד בבסיס השניות גם באורחות החיים והמחשבה החרדיים. בישיבה התרגלנו שהמחשבה היא חופשית, אבל אין קשר בין המסקנות שאני מגיע אליהן לבין האמת ולבין מה שאני אמור לעשות בפועל. את זה מכתיבים יודעי כל למיניהם.

העיקרון הזה עצמו הוא כמובן עיקרון שיהיה לכם מאד קשה לתקוף. הרי גם הוא עצמו "הלכה למשה מסיני". אבל מסקנתי היא שהדרך היחידה לפצח את התקיעות החרדית היא לתקוף את הרעיון הזה עצמו. את הנתק בין החשיבה לבין האמת וההתנהלות בפועל. עלינו לשכנע אנשים שאם הם חושבים אחרת ממה שמקובל, או ממה שאומרים "גדולי הדור", זה אינו יצר או חולשה. זה מה שאותו אדם חושב וזו האמת שלו ולכן כך עליו לפעול. אותם "גדולי הדור" מונו לכהונתם על ידי מערכת יתד נאמן היישר מפי הגבורה, רצוי בגיל שהם כבר בקושי נושמים ולא בטוח עד כמה הם מבינים שהם עדיין בעולם הזה (כך השליטה בהם טובה יותר). כל חרדי יודע זאת, אבל זה לא מפריע לו לציית לכל אשר יורוהו. שניות, כבר אמרתי?…

סמנים למצבי שניות

יש כמה תופעות שיכולות להוות אינדיקציה, או סמן, לשניות מחשבתית. כאן אעמוד על שתיים כאלו: טיעונים מופרכים והתנהלות קיצונית.

אם אתה פוגש טיעוני הגנה מופרכים, ובפרט כשהם באים מפי אדם שנראה לך אינטליגנטי, דע לך שהוא חי בשניות. הוא מגן על משהו שהוא עצמו לא מאמין בו. הוא עצמו יודע בתוכו שזו שטות, אבל הוא מוצא עצמו מחוייב להגן על התזה הזאת שהרי זוהי האמת. ראו על כך בטורים 73, 655, 203 ועוד. זה מזכיר קצת את ההבדל בין דרש סומך (או מקיים) לדרש יוצר. במקרים רבים כשהמפרשים פוגשים דרשה מפוקפקת מאד, הם מסבירים שזוהי דרשה מקיימת, כלומר שההלכה הייתה ידועה והדרשה באה בדיעבד. הנחתם היא שדרש מקיים יכול להיות פחות משכנע, שכן אם התוצאה ידועה אפשר להסתפק גם בטיעונים מפוקפקים שתומכים בה. הוא הדין אצלנו. בשיח כזה עם חרדים התחושה היא שאתה מדבר עם הקיר. מבחינת בן השיח שלך, המסקנה ידועה מראש והשאלה רק איך מגייסים טיעון, מפוקפק ככל שיהיה, שיתמוך בה. בטורים ההם עמדתי על התופעה של טיעונים תקפים פורמלית אך משוללי כל היגיון ומנוגדים לשכל הישר. כאן אני מוסיף עוד תופעה של טיעונים שאין להם תוקף אפילו מצד עצמם.

אינדיקציה נוספת למצב של שניות היא קיצוניות. בטור 330 עמדתי על כך שתגובה קיצונית של אדם בדרך כלל משקפת את העובדה שהרעיונות שנגדם הוא נלחם קנו שביתה גם בתוכו. הוא נלחם עם עצמו ועושה השלכה על מי שמחוצה לו. ככל שהתגובה החרדית קיצונית יותר, מדובר במלחמה על עיקרון פחות מובן ומבוסס. כשרואים שהם מגינים על טענה מופרכת, העצה היעוצה היא לצאת לג'יהאד. כך הרדיו והטלוויזיה, ואחריהם המחשב, האינטרנט, ה-סמ"ס והסמארטפון, הפכו כבמטה קסם  לעיקרי אמונה של ייהרג ואל יעבור. הוא הדין לגבי הגיוס. כל אדם סביר והגיוני מבין שגם בעניין הזה התזה החרדית מופרכת לחלוטין. זוהי בדיוק הסיבה לכך שהם יוצאים לרחוב בהצהרות לוחמניות של "נמות ולא נתגייס" (עיינו בתרגום שנתתי למעלה). כלל יהא נקוט בידכם: עוצמת המלחמה משקפת את חולשת הנימוקים הענייניים.

ראו את המלחמה נגד כל מי שמעז לחשוב, ובפרט אם זה גם עובר לעשייתן. החל מהרב לייבל, המשך ברב ענבל והלאה. עוונם העיקרי של שני הברנשים הללו הוא שהם כופרים בעקרון השניות, שהוא עיקר העיקרים החרדי: מותר (בדיעבד) לחשוב, אבל בשום אופן אסור להסיק מסקנות ובטח לא לפעול כך למעשה.

אם כן, במצבים של שניות, כשאתה עצמך מבין שאין לך בסיס ממשי לתזה שעליה אתה מגן, יש כמה טכניקות: להנפיץ טיעונים מופרכים מכל הבא ליד לטובת התזה המוזרה שלך. להסתמך על סמכויות עילאיות ועל מיסטיקה. לתייג שלילית את מי שמתנגד (אפיקורס שכמותו). להפוך את התזה לעיקר אמונה שניתן ישירות מסיני, ואז לצאת לג'יהאד. צדה השני של המטבע הוא שכל הטכניקות הללו יכולות לשמש סמנים למצב של שניות. אם אתם רואים משהו מכל אלו, אתם יכולים להניח שמולכם ניצב אדם שחי בשניות.

טיפול במצבי שניות

מצב של שניות לכאורה חסין בפני טיעון ושכנוע. זהו חור שחור שאין דרך לצאת ממנו. כאשר אתה מנסה לשכנע מישהו לשנות את עמדתו עליך להעלות טיעונים שתוקפים את עמדתו ותומכים בעמדתך. אבל מי שחי במצב של שניות לא יעזור לך לשכנע אותו, שכן גם אם תצליח זה יישאר בתוכו פנימה. הוא לא מעלה בדעתו שכך גם עליו לחשוב ולפעול. כדי לנסות ולהזיז משהו יש לטפל ברובד השני, שחרור התודעה הכלואה, או הכרה בה ופעולה על פיה.

יש לתהליך הזה שתי פנים: א. הפן הפסיכולוגי: הסרת חסמים, כך שהאדם יחשוב ויפעל כפי שברור לו עצמו. ב. הפן הפילוסופי: האדם שחי בשניות יכול לתהות בעצמו האם האמת היא עם התודעה הכלואה שלו, או שמא התודעה הפנימית (המודרנית) זו באמת רק עצת היצר, והאמת היא בתודעה החיצונית שמלווה אותו בפועל (השמרנית. הוראות 'גדולי הדור'). הוא נוטה לייחס לתודעה הפנימית מקור יצרי ולראות בתודעה החיצונית את האמת. יש לשכנע אותו שהמצב הוא הפוך.

העצה הראשונה היא קודם כל לזהות את המצב של שניות, להגדיר אותו ולהשתכנע שיש דבר כזה. אחר כך אפשר לנסות ולאבחן אותו בתוכך או בתוך אחרים. אם מצליחים להסביר לאדם את המצב הזה גופא, הוא יכול להיפתח לרעיון שאולי יש לו עצמו תודעה כלואה. אפשר לשקף את זה דרך התבוננות על אנשים וקבוצות אחרות. חברי כתות או מאמינים פגניים, שכלפיהם כולנו חשים שיש להם תודעה כלואה והם מבינים שהעסק לא ממש עובד ולא ממש נכון. אז השלכה פנימה עליי יכולה לסייע לי להבין שאולי גם אני במצב כזה.

לפעמים ניתן לנקוט בדרכו של החכם בסיפור ההינדיק, לפעול במישור המעשי ולקוות שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. ראו על כך בטור 199. אם מביאים את האדם לנהוג בפועל בדרך אחרת, לעתים זה יפוגג את התודעה הכוזבת שבתוכה הוא חי ויפתח אותו לאפשרות שהתודעה הפנימית שלו היא הנכונה.

לפעמים המונע אינו תהייה אינטלקטואלית אלא מחסום פסיכולוגי. יש לאדם חרדי חששות מאיבוד הקהילה ומהסנקציות שהיא תטיל עליו. כאן חשוב להבין שלא תמיד ההר הזה הוא הר. לפעמים זה עכבר שרואים אותו כהר. מניסיוני, אם אדם נוהג בדרך שהוא עצמו שלם איתה, ושיש לו טיעונים מגובשים לטובתה, הסביבה החרדית מכבדת זאת. לא תמיד יש מחירים מידיים וקשים. יש לי ניסיון לא רע בזה. הפחדים הללו במקרים רבים נובעים מחוסר ביטחון עצמי ומספיקות בתוכך פנימה. ביטחון ויושר פנימי מתקבל ביתר כבוד וכיבוד גם בחוץ.

לפעמים יש פחדים אמתיים מהתוצאות (ולא  מהמחיר החברתי). מה באמת אם איני צודק? מה יהיה בבית דין של מעלה? איך אפשר להגיע לשם 'על בטוח'? ולפעמים גם אם אני מבין שאני צודק במישור העקרוני, אני רואה את מחיריה של פתיחות (חילון של הילדים, מיעוט ביראת שמים, חיפוף הלכתי וכדומה). עם חששות כאלה ניתן להתמודד בכמה מישורים. ראשית, ניתן להצביע על המחירים של עצם החיים בשניות. אם אתה לא שלם עם עצמך אתה חי לא טוב עם עצמך ואולי גם קשה להעביר זאת לילדיך ולאחרים. לכן שווה לך לשקול האם לא נכון שאמונותיך שונות ממה שאתה עצמך חושב. מעבר לזה, גם אם תצליח לשמר את המחויבות לילדיך ואת הדבקות שלך, יראת השמים והדבקות הללו הם באלוהים הלא נכון. אתה דבק מאד בדת הלא נכונה. ההנחה שראוי לשלם כל מחיר עבור השרידות הדתית היא מופרכת. ולבסוף, לא נכון שמחירים קיימים רק בחינוך הפתוח. לחינוך הסגור יש מחירים כבדים מאד, לפעמים הרבה יותר מאשר לחינוך הפתוח. בגלל שהטענה הזאת מאד נפוצה (היא עלתה גם באותו חוג בית), אפרט לגביה  מעט יותר.

דיון קצר על מחירי הסגירות

הטענה הרווחת ביותר  לטובת ההתנהלות החרדית היא שחינוך שמרני מצליח יותר מבחינת מניעת חילון של החניכים. בדרך כלל הטיעון הזה נתפס כטיעון מנצח שאין עליו תשובה. הוא זה משצדיק את כל העיוותים ומנטרל את כל טענות הנגד. גם בחוג הבית שעשיתי הוא עלה על ידי כמה מהדוברים. הבה נבחן קצת את הטיעון הזה, שנראה לרבים מאתנו כל כך מובן מאליו.

ראשית, חשוב לזכור שכל החילון שמוכר לנו כיום הוא פרי החינוך השמרני שניתן במאות הקודמות. חוסר היכולת החרדי להתמודד עם ההשכלה וההתעוררות באירופה של אותה תקופה הוא שבישל לנו את התוצרים שמקיפים אותנו כיום, כלומר את הרוב החילוני שנוצר בעם ישראל. דומני שמשמעות הדבר היא שההישגים השרידותיים לטווח הקצר צריכים עוד להיבחן גם בטווח הארוך. ההתפוררות המתגברת בימים אלו מעידה שיש כאן תהליך שכבר התחיל. בתקופת ההשכלה התפיסות החרדיות (חדש אסור מן התורה) שהציגו את כל החדש כטריפה ואיסור ולא היו מוכנים לראות בו ולו בדל חיוב, הציבו בפני הצעירים את הדילמה הבלתי אפשרית, האם להיות צדיק (וטיפש) או חכם (ורשע), ולא פלא שרבים בחרו בחכמה על פני הצדקות ונטשו את המחויבות הדתית שלהם. אמונה כזאת גם אני הייתי נוטש. המצב הזה חוזר כיום, ופירות הבאושים שלו כבר ניכרים, ולהערכתי עוד יתגברו אם החרדיות לא תתאפס ותתעורר. אז סגירות ושמרנות הם מתכון לחורבן בטווח הארוך. אתה אולי מרוויח את הבן/הבת שלך בסיכוי יותר גבוה, אבל מפסיד את כל שאר צאצאיך בטווח הארוך.

מעבר לזה, גם עובדתית איני בטוח שהתמונה כל כך ברורה וחד משמעית. כידוע, יש הרבה מאד חילון בעולם החרדי. בחלקו חילון של ממש (יש סטטיסטיקות עקיפות, שכן בעולם החרדי לא נוהגים לעסוק בזה ולשתף במידע), ובחלקו חילון תחת הקפוטה והזקן (תופעת ה'אנוסים'), שלגביה בכלל קשה לעשות סטטיסטיקה. הסטטיסטיקות שמתפרסמות מדי פעם מלמדות על חילון בהיקפים לא מבוטלים, לא מאד שונים מהחילון בעולם הלא חרדי. החרדיות כאן מציגה פסאדה של הצלחה עם קפוטה שמתחתיה מרחב חלול רחב למדיי. אגב, גם זה הוא ביטוי לשניות שתיארתי למעלה. מבחינת החרדים אם כלפי חוץ הכל בסדר אז אין בעיה. זוהי יהדות חלולה.

מעבר לזה, ישנה טענה חזקה ביותר שמשום מה לא ראיתי שעמדו עליה. הסיבה שהחברה החרדית שורדת ככזו, היא בעיקר הסביבה שלה שמספקת לה שירותי ביטחון, בריאות, פרנסה, מימון וכלכלה, שירותים ציבוריים שונים, ומעל הכל תשובות לשאלות ולקשיים. כידוע, נבוכי העולם החרדי לא מגיעים לרב דב לנדו כדי לשאול את שאלותיהם אלא אליי. למרבה האירוניה, דומני שיש לי ולשכמותי תרומה לא מבוטלת לשרידותו של העולם החרדי. דומני שאנחנו לא מספיק מבינים את משמעות המצב הזה, ואנסה לחדד אותה דרך משל.

חשבו על אדם חרדי שמציג את הטענה הבאה: הרבה יותר סביר וראוי לא להתגייס לצבא, שכן צעירי החברה החרדית שלא מתגייסים שורדים פיזית (נותרים בחיים) הרבה יותר טוב מצעירי שאר חלקי החברה בישראל שמתגייסים. כידוע, בין מוסרי הנפש הממיתים עצמם באוהלה של תורה בפוניבז' יש די מעט מתים שמשלמים על כך בחייהם (זה בערך כמו ההצהרה "נמות ולא נתגייס" שכמובן נאמרת רק בגלל שאין אפילו הו"א שהם יידרשו לשלם מחיר כלשהו בפועל. מסירות נפש של כורסה). מצביאי פוניבז' כנראה נוקטים בטקטיקות הרבה יותר טובות מאלו של צה"ל, ולכן הישגיהם משופרים. האם הייתם מקבלים טענה כזאת? (אגב, שמעתי אותה במו אוזניי בעבר כמה פעמים. על הרמה המביכה והניתוק המוסרי והערכי של הטיעונים החרדיים כבר עמדתי לא פעם.) אני מרשה לעצמי להניח שלא. מפני שהעובדה שאתה שורד היא רק בגלל שאחרים לוקחים את הסיכונים הדרושים ומשלמים את המחירים המתבקשים עבורך.

הוא הדין בנדון דידן. אם אחרים לא היו הולכים ללמוד רפואה והנדסה, לשרת בצבא ובמשטרה, ולנהל את כל המערכות הכלכליות, וגם לחשוב ולפתח משנה והגות יהודית שמציעה מענים לקשיים של החרדים, החברה החרדית לא הייתה שורדת דקה אחת. למרבה האבסורד, אפילו היהדות של החרדים בנויה על אחרים, ובוודאי הקיום הפיזי שלהם. לכן להשתמש בשרידותה היחסית של החרדיות כטיעון כלפי אלו שמשלמים את המחירים הדרושים כדי להחזיק אותה, זה היגיון אינפנטילי וציניות אנטי מוסרית ומרושעת, בערך ברמה של הטיעון הנ"ל לגבי הגיוס. זה ממש אותו דבר.

ועוד לא הזכרתי אפילו את המחירים הנוראיים שגובה הסגירות החרדית, מבחינת כמות עבירות המין שיש בחברה החרדית. מבחינת כמות הסבל והרדיפות של כל חריג וכל מי שמעז לחשוב אחרת. מבחינת כמות המצוקה של מי שאינו מתאים ללימוד. מבחינת העוני והסבל של הורים שצריכים למשכן את חייהם כדי לקנות דירה לבנם ולבתם כדי שלא יצטרכו חלילה לצאת לעבוד. מבחינת הגזענות והאפליות כלפי מזרחיים. מבחינת המצוקה של נשים שנושאות בעול בלתי אפשרי, שלא מקבלות מענים לצרכים בסיסיים (כולל צרכים רוחניים). וסתם המחיר המוסרי של הטפילות כלפי שאר החברה בישראל. ומה על מחיר השחיתות של הממסד החרדי בכל התחומים רק כדי לשרוד ולהמשיך בשליטה על צאן מרעיתם השבוי? וכמובן ישנו גם המחיר האינטלקטואלי של אמונה יהודית כל כך שטחית, ירודה וילדותית, מלאת טיפשות וחושך. רמה רעיונית של ילדים בגנון שמכונה שם "ההשקפה הטהורה" (שירדה מסיני. איזה עלבון נורא לקב"ה).

הסגירות המחשבתית והעיוותים החברתיים והמוסריים הנוראיים הללו הם מחירים שמשולמים עבור אותה סגירות ואותה שרידות (שכאמור אפילו לא בהכרח קיימת במציאות האמתית). האם כל כך ברור לכם שזה שווה? לי זה ממש לא ברור. האם נראה לכם נכון לא לשמור שבת ולאכול לא כשר כדי שהיהדות תשרוד? אז במה שונות כל המצוות והערכים האחרים שנפגעים אנושות מהסגירות החרדית רק כדי שהגרסה המעוותת והריקה הזאת של היהדות תשרוד? איזה ערך יש לשרידות של משהו שקשור באופן כל כך קלוש ליהדות?! מדובר ממש בכת שמורכבת מאוסף תינוקות שנשבו, שהם כל כך מנותקים מהיהדות, מהמוסר ומהמציאות, עד שאינם מבינים אפילו את עצם היותם שבויים. רחמנות ממש. בתוכם, חלקם אולי כן מבינים, אבל כאן חזרנו לעניין השניות. כזכור, ההבנות הללו הן עצת היצר ולייטיות.

כל זה הוא רק כמה נקודות למחשבה על קצה המזלג. יש עוד להאריך בזה טובא כמובן, אבל להערכתי די במה שאמרתי כדי לפוגג את אותה שביעות רצון ואינטואיציה רווחת בדבר העליונות והשרידות של ההתנהלות החרדית ומחירי הפתיחות. כפי שאמרתי לא פעם, אם יש מחירים לכל צורת התנהלות, פתוחה וסגורה, אז כבר עדיף ללכת עם האמת, לא? למה לעוות את האמת ולצמצם את השמים ואת התורה לכלל קריקטורה עלובה, אם לעיוותים הללו יש אותו מחיר כמו לשמירה על היהדות האמתית? אין בכך שום היגיון.

דעת תורה וסמכות חכמים

אחד המחסומים העיקריים בפני התנהלות אוטונומית, כלומר שחרור התודעה הכלואה, הוא האתוס החרדי של אמונת חכמים וסמכות חכמים. אלו הם שני עקרונות שונים: אמונת חכמים זו תפיסה שלפיה חכמים בדרך כלל אינם טועים (מה  שכיניתי לא פעם "סמכות מהותית"). לא רק בהלכה אלא בכל תחומי החיים. זו תפיסה מיסטית חסרת שחר שעברה הרחבה מפלצתית בעולם החרדי. סמכות חכמים זו תפיסה שלפיה יש חובה לשמוע להם בלי קשר לשאלה האם הם צודקים (זה מה שכיניתי "סמכות פורמלית"). יסודה של זו בתורה עצמה, "לא תסור" וכדומה, אלא שגם היא עברה הרחבה פרועה: במקורה היא מתייחסת רק לסנהדרין, לאחר מכן היא הורחבה לתלמוד, וכיום היא מיוחסת לחכמי כל הדורות. לא ברור כיצד עלינו להתייחס לשתי ההנחות הללו במפה שתיארתי למעלה: האם הן שייכות למחסום הפסיכולוגי או לרובד המהותי. דומני שיש כאן שילוב של אמונה אותנטית (אך שגויה) שיוצרת מחסומים פסיכולוגיים קשים.

לא פעם שאלו אותי כיצד אני מהין לחלוק על גדולי הדור, כאלה ששקועים בתורה יומם ולילה ונעשו תלמידי חכמים גדולים מאד (ראו למשל כאן). יש כאן הנחה שהם לא טועים ושיש ערך מוסף לחכמה ההלכתית-למדנית בעולם הכללי. לאור מה שכתבתי ברור ששתי ההנחות הללו מופרכות. ניתן להביא מקורות מנוגדים ולהוכיח שההנחות הללו חסרות בסיס, ובוודאי לא הכרחיות. אני חושב שמאד מועיל להדגים זאת דרך התנהלות של כתות שונות, שגם בהן משכנעים את חברי הכת לתת אמונה עיוורת במנהיג, וכל מי שחורג מכך מתויג ככופר בעיקר. אחרי שהראינו שאין לשתי ההנחות הללו בסיס אמתי, קל לראות את האנלוגיה בין התנהלות של כתות לבין העולם החרדי. זוהי רפלקסיה מאירת עיניים.

כתוספת, ניתן גם לתקוף את דרך בחירתם ואיתורם של "גדולי הדור". כולם יודעים שמדובר באנשים מבוגרים מאד שלא ממש מעורים במה שקורה בארץ. כולם יודעים שיכולות החשיבה שלהם מחוץ לתחום הלמדני בתלמוד בדרך כלל ירודות למדיי. אם מצליחים לשכנע אדם בזה, אולי תפתח לו הדרך לשחרר את תודעתו הכלואה ולהיפטר מההנחה שגדולי הדור בהגדרה צודקים ולכן גם אם אני חושב אחרת עליי לכופף דעתי בפניהם. זה גם יכול לסייע להיפטר מטענת הסמכות הפורמלית.

ומעבר לכל, חשוב מאד להראות את חובת האוטונומיה, כלומר שגם אם אותם חכמים היו צודקים, כל עוד לא מדובר בסנהדרין אז לא רק שאין להם סמכות ואין חובה לשמוע להם, אלא יש על כל אדם חובה להתנהל כפי שהוא עצמו חושב. משמעות הדבר היא שהתודעה הפנימית שלו, גם אם היא לא הייתה הנכונה (כלומר גם אם 'גדולי הדור' היו צודקים), היא שצריכה לנהל אותו. בכך עסקתי לא פעם, ולא אשוב לכך כאן (ראו במאמרי על סמכות ואוטונומיה בפסיקה, בטור 626 ועוד הרבה). רק אעיר בקצרה שאדם נתבע על מעשיו גם אם הוא נתלה בכל מיני "גדולי דור" יודעי כל. אף אחד לא סולח לאיש דעא"ש שמשסף גרונות בגלל שהוא רק נשמע לגדול הדור שלו, אל בגדדי זצ"ל. יש על אדם בוגר חובה ואחריות לבחון את דרכו, והוא לא יכול להיתלות באילנות אחרים, גבוהים או לא. בבית דין של מעלה לא יעזור לך התירוץ שנסמכת על דעתו של הרב דב לנדו. אני מניח שישאלו אותך שם למה לא היית זושא.

מהפכות ומחיריהן

לא פעם שאלו אותי אנשים חרדים, איך ומתי יגיע השינוי? איך נעשה את המהפכה? תהו מדוע אני לא יוצא למלחמת עולם קיצונית יותר (פרט לכתיבה באתר ובבמות שונות)? אני נוהג לנזוף באותם תוהים, ולומר להם שאין מהפכה בלי מחירים. הם מצפים שאנשים אחרים יעשו עבורם את המהפכה, אבל הם לא מוכנים לשלם שום מחיר על כך. הם לא ייצאו החוצה כי יאבדו את השידוכים, הכולל, החיידר, בית הספר לבנות, המעמד החברתי וכדומה. הפחדנות הזאת מאפיינת גם חרדים מן השורה וגם רבנים חרדיים. הזכרתי כאן כבר את מה שקראתי אצל הרב תמיר גרנות (ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול', אב שכול ופעיל למען גיוס חרדים), שסיפר שאחד מהרבנים הליטאיים הבולטים אמר לו שהוא לגמרי צודק, אבל החברה החרדית משולה לאוסף ילדים שמישהו צריך להציל אותן מעצמם (ראו על כך בטור 677). הם מצפים שאחרים יעשו להם את המלאכה. אותו רב כבר התבגר והוא מבין את כל זה, אבל גם הוא לא ייצא לעולם החוצה ויאמר זאת בפה מלא. ויש עוד רבים כמוהו (גם אני פגשתי לא אחד ולא שניים כאלה). הרבנים החרדים גם הם תינוקות שנשבו וגם הם לא מוכנים לשלם את המחירים. זו חברה שכלואה בתוך עצמה וכולאת את עצמה. המנהיגים כלואים על ידי המונהגים ולהיפך.

במהפכה הקומוניסטית כמו גם במהפכה הציונית אנשים מסרו את חייהם על מזבח השינוי שהאמינו בו. הייתה שם מסירות נפש מטורפת. בעולם החרדי יש מסירות נפש מופלאה של מתנגדי הגיוס שמוכנים למות ולא להתגייס (כל עוד ברור להם שלא יידרשו לפרוע את השטר הזה כמובן). אבל לא מצאתי את מסירות הנפש הזאת אצל פעילי השינוי. חלק מזה הוא השניות והספק שמא התודעה הפנימית היא עצת היצר. שמעתי פעם בשם אורי אליצור המנוח שאמר שלאנשים קיצוניים יש מסירות נפש קיצונית, ולאנשים מתונים יש מסירות נפש מתונה. צריך להבין שאין מהפכות אינסטנט. מי שמעוניין במהפכה עליו לצאת מהארון ולהיות מוכן לשלם מחירים. כאן לא נדרש מאף אחד למסור נפש וגם לא שום דבר קרוב לזה. יש מחירים, ואיני מזלזל בהם, אבל אף אחד לא יעשה עבורכם את העבודה. קבוצות ששיפרו את מצבן הן רק אלו שהיו מוכנות לצאת נגד הדוגמות המקובלות ולשלם על כך את המחירים הנדרשים.

פירמידת מאסלו קובעת היררכיה בין צרכים. אנשים שעוסקים בצרכים בסיסיים לא יתפנו להשקיע בקידום רעיונות גבוהים יותר. סנדלר שעובד מבוקר עד ערב בדרך כלל לא יעסוק בפילוסופיה ובתיקון החברה. חרדים רבים מתמודדים עם מצוקות לא פשוטות בחייהם, כלכלית, חברתית, קידום אישי, מחנק פילוסופי ופסיכולוגי וכדומה. אין פלא שהם לא נוטים לתקן את העולם ולא מוכנים להיות שותפים לזה. הם במצוקה ולכן מחפשים עזרה ומענים בעיקר לעצמם.

מניסיוני, גם חרדים שמוכנים להצטרף למהלכים כאלה, עושים זאת כדי לקדם את עניינם האישי (חינוך והשכלה לילדים, פרנסה וכדומה). רואים זאת בגיוס חרדים לצבא, עד כמה שיש כזה, שברובו מבוסס על כך שהדבר פותח עבורם מסלולי השכלה ופרנסה לעתיד, ולא ממש מתוך רצון לתרום לחברה ולצבא. זה שיקול משני, עד לא קיים. זה נכון גם בפעילויות אחרות שמיועדות לקידום חרדים. המטרה היא לעולם החרדים עצמם ולא קידום החברה בכלל. הסכנה הביטחונית והכלכלית למדינה היא שיקול שלא ממש מדבר לציבור החרדי. זו אותה התמקדות ילדותית בעצמם שתוארה בטור 677.

הקבוצות שהצליחו לחלץ עצמן מן הבור ולקדם את מעמדן היו אלו שהבינו שעליהן לקחת את גורלן בידיהן, ואף לשלם על כך מחירים. יתר על כן, הן היו צריכות להסתכל במבט רחב יותר על החברה שבתוכה הן פועלות. כך גם לגבי החרדים. כדי לפתור את הבעיות של השכלה ופרנסה, הם צריכים להשתחרר מההסתכלות הילדותית שמתמקדת בהם עצמם ובמצוקותיהם, למרות פירמידת מאסלו. במקרה החרדי זה לגמרי ברור, כן שם שהבעיות מתחילות מהפילוסופיה ויורדות לשטח. אצלם הם כולאים את עצמם בגלל צורת החשיבה וההתנהלות שלהם, ולא מדובר בקבוצות חיצוניות שמצרות את צעדיהם. כדי לשנות פילוסופיה הם צריכים להבין שהבדלנות והילדותיות שלהם היא שורש הבעיה. תפיסת התורה שלהם מעוותת וילדותית, ומנהיגיהם הם כפני הכלב כאותו משל ידוע. לכן אצל החרדים התיקון הרעיוני-אידאולוגי-פילוסופי הזה הוא תנאי הכרחי לתיקון של המצוקות הקטנות. המעורבות בחברה הכללית וההשתתפות והסיוע בטיפול במצוקותיה הם תנאי להתקדמות במצוקות של החרדים עצמם. השילוב של פירמידת מאסלו והפחדנות שתיארתי מוביל את החרדים להתמקדות ילדותית בעצמם. זוהי בעצם בבואה של גישת 'תיבת נוח' שמגדירה את החרדיות.

תנועת "הנתיב השלישי" שמטעמה נערך חוג הבית הנ"ל, מנסה, בין היתר, להציע לחרדים חיבור לעולם החיצוני. מי שמוכן להשתתף במהלך, לצאת מהארון ולשלם מחירים, יש כאן קבוצה שתסייע לו בכך. אבל אף אחד לא יעשה את העבודה עבורכם. זה דורש טיפול בשניות, שחרור התודעה הפנימית ומימושה בפועל. החרדים נקראים לקרוע את הקליפה והתיוגים הקיימים ולעבור מהכלא הסוציולוגי להתנהלות אוטונומית, או מסוציולוגיה למהות בכלל.